בלוג

ב־8 באוקטובר קיבלתי פנייה על ילד מקיבוץ בארי שאיבד בני משפחה וגם את הלגו שלו. הגעתי אליו עם ערכה. זמן קצר אחר כך הגיעו עוד ועוד פניות: מילדים שפונו מבתיהם, ממשפחות שאיבדו את היקר להן ומפצועים שהתחילו מסע שיקום ארוך. הבנתי שהפעילות חייבת להתרחב, אבל גם שאני לא יכול לעשות את זה לבד. יחד עם עזר מציון המשכנו את העבודה עם הילדים המתמודדים עם סרטן, ובמקביל התחלנו להגיע גם למי שנפגעו מן המלחמה. במחלקות השיקום פגשתי אנשים שהלגו מילא עבורם את השעות שבין טיפול לטיפול. היו מי שבנו עד שע

אחרי 24 שנות שירות בצה״ל הורדתי את המדים, אבל לא רציתי להפסיק לשרת. במשך שנים ביליתי את שעות הערב במחלקות אונקולוגיות, הכרתי ילדים, הורים וצוותים, ונמשכתי שוב ושוב אל המקום שבו מקצועיות וחמלה נפגשות. לכן בחרתי ללמוד סיעוד. המעבר לא היה מובן מאליו: חזרתי להיות סטודנט, למדתי עולם חדש ונדרשתי להחזיק יחד לימודים, משפחה, מילואים והתנדבות. במאי 2025 סיימתי את הדרך והפכתי לאח מוסמך בבית החולים איכילוב - אותו בית חולים שהיה חלק משמעותי מהסיפור שלי ושל משפחתי. כאיש הלגו אני מגיע עם זמ

בבית חולים יש הרבה דברים שלא נמצאים בשליטת הילד: הבדיקות, זמני הטיפול, ההמתנה, הכאב והחדשות שמגיעות מבחוץ. מול ערכת לגו יש פתאום בחירה. אפשר לבחור מה לבנות, באיזה קצב, אם לעבוד לפי החוברת או להמציא משהו אחר. הבנייה דורשת תשומת לב, אבל היא גם מאפשרת למחשבות לנוח לרגע. יש מי שבונה בשקט, יש מי שמדבר תוך כדי, ויש מי שמבקש שאשמור לו את הדגם עד הביקור הבא. לפעמים הערכה נותנת סיבה לחכות למחר; לפעמים היא פשוט ממלאת שעה ארוכה במשהו צבעוני ומוחשי. גם במחלקות השיקום פגשתי אנשים שהתחברו

פעם הלגו היה בעיקר התחביב שלי. קניתי ערכות, שמרתי אותן, בניתי ואספתי, עד שהקופסאות התחילו לתפוס יותר ויותר מקום בבית. ענת הציעה שאעביר חלק מהן הלאה. חשבתי שזו תהיה תרומה פשוטה: נגיע לבית אורנית, נשאיר את הערכות ונחזור הביתה. אבל ד״ר ברכה זיסר ראתה אפשרות אחרת. היא הציעה שלא אשאיר רק את הקופסאות, אלא אשאר בעצמי ואבנה עם הילדים. ישבתי באותו יום עם שלושה ילדים, פתחנו ערכות והתחלנו לחבר חלק לחלק. מהמפגש הקטן הזה נולד חוג שבועי, ובהמשך הגיעו גם הביקורים בבתי החולים. לאורך השנים הב