איך אוסף בסלון הפך למפעל חיים

פעם הלגו היה בעיקר התחביב שלי. קניתי ערכות, שמרתי אותן, בניתי ואספתי, עד שהקופסאות התחילו לתפוס יותר ויותר מקום בבית. ענת הציעה שאעביר חלק מהן הלאה. חשבתי שזו תהיה תרומה פשוטה: נגיע לבית אורנית, נשאיר את הערכות ונחזור הביתה.

אבל ד״ר ברכה זיסר ראתה אפשרות אחרת. היא הציעה שלא אשאיר רק את הקופסאות, אלא אשאר בעצמי ואבנה עם הילדים. ישבתי באותו יום עם שלושה ילדים, פתחנו ערכות והתחלנו לחבר חלק לחלק. מהמפגש הקטן הזה נולד חוג שבועי, ובהמשך הגיעו גם הביקורים בבתי החולים.

לאורך השנים הבנתי שהלגו הוא לא מרכז הסיפור. הוא פותח דלת. כששתי ידיים עסוקות בבנייה, לפעמים קל יותר לדבר. לפעמים לא צריך לדבר בכלל. יש משהו מנחם בהוראות ברורות, בחלק שמתחבר לחלק ובידיעה שגם דגם גדול נבנה מצעדים קטנים.

הכינוי ״איש הלגו״ הגיע מהילדים. עם הזמן הוא הפך לשם שמלווה אותי בכל מקום, אבל בשבילי הוא בעיקר תזכורת. תזכורת להגיע, להישאר, להקשיב ולחפש בכל פעם את הערכה שתתאים לאדם שמולי.