למה דווקא לגו?

בבית חולים יש הרבה דברים שלא נמצאים בשליטת הילד: הבדיקות, זמני הטיפול, ההמתנה, הכאב והחדשות שמגיעות מבחוץ. מול ערכת לגו יש פתאום בחירה. אפשר לבחור מה לבנות, באיזה קצב, אם לעבוד לפי החוברת או להמציא משהו אחר.

הבנייה דורשת תשומת לב, אבל היא גם מאפשרת למחשבות לנוח לרגע. יש מי שבונה בשקט, יש מי שמדבר תוך כדי, ויש מי שמבקש שאשמור לו את הדגם עד הביקור הבא. לפעמים הערכה נותנת סיבה לחכות למחר; לפעמים היא פשוט ממלאת שעה ארוכה במשהו צבעוני ומוחשי.

גם במחלקות השיקום פגשתי אנשים שהתחברו אליה בדיוק מהמקום הזה. הם תיארו רוגע, ריכוז ותחושת הישג. אצל חלקם הבנייה משתלבת גם בתנועה עדינה של הידיים. הלגו אינו טיפול רפואי, והוא לא מחליף אנשי מקצוע. הוא כן יכול להיות מרחב קטן של יצירה וקשר בתוך תהליך גדול ומורכב.

בסוף, הדגם שנשאר על המדף הוא רק חלק מהעניין. מה שחשוב לי באמת הוא הרגע שבו מישהו מביט במה שבנה ואומר: הצלחתי.